אם בעל חיים מסר את נפשו עבור בעליו, שירת אותו בנאמנות, ניחם אותו, הגן עליו או היה לו בן לוויה נאמן – יש בכך פעולה שיש לה הד רוחני עמוק. ולכן, גם אם אין לבעלי חיים נשמה כמו לאדם – רוחם תזכה למנוחה, תיקון ועלייה, וייתכן שאף תתאחד עם נשמת בעליהם בעולם האמת, כגמול על קשר של אמת ואהבה.
תלמוד בבלי, בבא קמא לח ע”א – “אין הקב”ה מקפח שכר כל בריה”. רמח”ל, דעת תבונות, פסקה ס”ה – הכל חלק מתכנית התיקון.
רבי חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה כ”ב –
עליית ניצוצות בבעלי חיים.
רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר”ן, תורה ל”ב –
הקשר הרוחני בין אדם לחיה.
מדרש תנחומא, פרשת נח – זכירת בעלי החיים שהיו עם נח.
זוהר, חלק א’, דף רכ”ז ע”ב –
הארה רוחנית לחיות בשליחות עליונה.
תלמוד בבלי, בבא קמא לח ע”א –
חז”ל מלמדים ש”הקב”ה אינו מקפח שכר כל בריה”,
אפילו שיחה קלה או מעשה קטן נזכרים לפניו לגמול.
כמו שנאמר, ״שיחה קלה שבין אדם לאשתו מספרים לו לעתיד לבוא״… על אחת כמה וכמה מסירות נפש של בעל חיים.
רמח”ל, דעת תבונות, פסקה ס”ה – מסביר שהבריאה כולה נועדה לתכלית עליונה, וגם המעשים והקשרים החומריים הם חלק מהשגחת ה’ ותכניתו.
רבי חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה כ”ב –
מציין שבעלי חיים יכולים להכיל ניצוצות נשמה אנושיים לצורך תיקון, והם משמשים לעיתים כשליחים בתהליך רוחני.
רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר”ן, תורה ל”ב –
מלמד שהאדם משפיע על סביבתו הרוחנית, ושהקשרים שיש לו – אפילו עם בעלי חיים – מושפעים ממדרגתו של הנשמה.
מדרש תנחומא, פרשת נח –
הקב”ה זוכר גם את הבהמות שהיו בתיבה, כי פעלו בחסד ונשאו בתפקיד של הצלה – מעיד שיש משמעות רוחנית גם לפעולתן.
זוהר הקדוש, חלק א’, דף רכ”ז ע”ב –
רומז לכך שגם בעלי חיים שפועלים בשליחות אלוהית זוכים להארה, ויש להם חלק במימוש הרצון העליון.
ב”שער הגלגולים” (הקדמות כ”א–כ”ב), מוסבר שניצוצות של נשמות יכולות להתפזר בין גופים שונים – כולל בעלי חיים,
ואף דומם או צומח – כחלק מהגלות של הנשמה וצרכיה לתיקון.
כאשר הניצוץ מוצא תיקונו (לדוגמה: הכלב שומר באהבה ובמסירות על בעליו, ומשרת אותו ככלי של חסד) – הוא שב לשורשו הרוחני.
אם גם נשמת הבעלים עברה תיקון, אזי גם היא חוזרת לשורשה.
ולפי תורת האר”י – שורשים של הנשמה מתקבצים ומתאחדים בעולם העליון לאחר תיקונם. כלומר אלו שהיו איתך באמת למטה יהיו איתך באמת למעלה.
